האייטמים שהתפרסמו בתקשורת (כמו של שומפלבי ומצליח) בעקבות הניצחון המוחץ של נתניהו בפריימריס של הליכוד, מלמדים אותנו על היכולת שלה לפמפם ספין פאתטי ולהפוך אנטי-דמוקרט לגיבור. נתניהו קיבל 77% מהקולות, אך למרות זאת, נטען בתקשורת כי פייגלין ניצח בכך שהעמיק את אחיזתו בליכוד.

קצת מתמטיקה: אחוזי ההצבעה לפריימריס היו 50%, כשבקרב אלה שלא הצביעו, אין אפילו תומך פייגלין אחד. לכן, מתוך 120 אלף מתפקדים, מדובר ב- 5% בלבד. אז מהי התמיכה האמיתית שפייגלין מקבל ממתפקדי הליכוד? זניחה שבזניחות.

קשה להאמין, אבל מרגע שנודעו התוצאות, התמסר "כלב השמירה של הדמוקרטיה", שהתאכזב מההישג של ראש הממשלה, לנרטיב המניפולטיבי של "מנהיגות יהודית" בצורה נלעגת ונרצעת. תופעת פייגלין, למי שעדיין לא קלט, מקבילה בדיוק למיפקדי הארגזים ולתופעת הטפסים המסומנים על ידי קבלני קולות.

הפייגלין שהתקשורת מציגה – כזה שמייצג ערכים, אמונה ומוסר, כלל לא קיים. בפועל מדובר במי שסוחר בבלוק של מצביעים שניתנים לניוד על פי דרישה. מביך, אבל התקשורת התחרפנה.

קטגוריות: כללי | 1 תגובה »

ג'יימס מקגרגור ברנס

פריצת הדרך המשמעותית ביותר במחקר המנהיגות מיוחסת לפרופ' ג'יימס מקרגור ברנס, אשר עשה בשנות ה-70 את ההבחנה בין מנהיגות מעצבת, מחוללת שינוי, לבין מנהיגות מתגמלת, בסגנון עסקי. הסוג הראשון, המעצב, נוטע תחושת העצמה והנעה בקרב הבוחרים ובכך מקבל לגיטימציה להוביל אותם. מנהיג מסוג זה מוכן לשלם מחיר אישי על הובלת תוכנית שיש בה כדי לחולל שינוי מהפכני של המציאות, והוא שייך לזן המנהיגים הדגולים.

הסוג השני, המתגמל, עושה עסקה עם הבוחרים: אני אספק לכם דרישות בתחום החומרי, אתם תתנו לי את השלטון. בשנות ה-90, כשהיו צעירים יותר ומבלי שהתכוונו לכך, זוהו בנימין נתניהו ואהוד ברק עם הדגם הראשון. נתניהו קיבל באומץ את עקרונות אוסלו, יצא מחברון וחתם על הסכם וואי, וברק יצא מלבנון והציע מתווה אמיץ להסדר הסופי עם העם הפלסטיני.

שניהם לא הצליחו להשלים את כהונותיהם והודחו מהשלטון. באופן פרדוקסלי לא היה זה בשל הצעד האמיץ שנקטו, אלא דווקא בשל העדר האומץ להשלים את המהלך ההיסטורי. נתניהו נטש את וואי, ברק נטש את תהליך השלום לאחר קמפ-דייוויד, וגם את המו"מ בערוץ הסורי. שניהם נבהלו, ניסו לרצות את הבוחרים על פי דגם המנהיגות המתגמל, והתרסקו.

עכשיו אנחנו שוב עם שניהם בצומת הזדמנות נוסף. האם יסיימו גם הפעם הזאת ככישלון? או שיבקיעו באומץ את הקיפאון המדיני המסוכן שישראל נקלעה אליו.

שניהם מודעים לסכנות: ברק מתאר נכון, כהרגלו, צונאמי מדיני שצפוי לנו, אך מתקשה ליישם מהלך פורץ דרך. גם נתניהו מבין את חומרת המצב, ובניגוד לברק שנעדר תמיכה בקלפי, ולציפי לבני שהוכיחה פעמיים כי אינה מסוגלת – הוא היחיד שיכול לשנות את מהלך ההיסטוריה. זאת ההזדמנות הבלתי חוזרת שלו לשדרג את עצמו אל דגם המנהיגות המעצבת; גם לאחר שבעקבות הרצח באיתמר השקיט, ובצדק, את המתנחלים עם "בניה מדודה", ויישר קו עם החלטה נואלת ומתלהמת של שר ההסברה יולי אדלשטיין לזעזע את העולם עם תמונות הפיגוע באיתמר.

ראש הממשלה ושר הביטחון יודעים היום יותר מאי פעם, כי לא יצליחו להזיז במילימטר את עמדתה של הקהילה הבינלאומית לפיה ישראל אינה יכולה עוד לשלוט ב-2011 על שלושה מיליון פלסטינים. המנהיגות המעצבת, בהיפוך למנהיגות המתגמלת, אינה בנויה על סיפוקים מיידיים, ועל כן מחובתה להציב דגם אחר.

מאז השבת של הרצח, גם אם קשה להגיד זאת, הנהגת המתנחלים עוסקת בסחר בדם בניה. עוד בטרם נטמנו גופותיהם של בני משפחת פוגל החלה מועצת יש"ע – הגוף המייצג של המתנחלים – במסחור מכוער של תמונות הרצח, וב"מסחרה" של דרישות לאישורי בנייה בהתנחלויות. למול ההנהגה הזאת – נטולת כל טיעונים רציונליים, שטופת רטוריקה רוחנית-משיחית ושקועה באופן פתטי במדידת מספר האינצ'ים והיקף מריחת הצבע האדום הפורנוגרפי בדיווח העיתונאי על הפיגוע – נוצר צורך גדול למנהיגות מעצבת, טרנספורמטיבית, מחוללת שינוי היסטורי.

ברק ונתניהו – לכו על זה. זאת ההזדמנות האחרונה שלכם לתיקון.

מתוך מאמר שהתפרסם בהארץ

תגיות: אהוד ברק, בנימין נתניהו, ג'יימס מקרגור
קטגוריות: הופעות בתקשורת, הטור השבועי | הוסף תגובה »

יום אחרי טקס האוסקר הופיעה דורין אטיאס בתוכנית של גיא פינס והכתירה את השמלה של השחקנית קייט בלנשט – בעיצוב בית האופנה לנווין – כיצירת אמנות.

רציתי לגשת למסך ולנשק את אטיאס – קודם כל בגלל שאני מתה על הפינה שלה בתוכנית המופלאה של פינס: "משטרת האופנה" וגם כי דורין אטיאס בעיני – היא קרוב למושלמת בשואו החכם והמענג שהיא נותנת.

בנוסף, גם לא היה לי עם מי לחלוק, בעולם הפוליטי אקדמי שלי, את ההתפעמות – עד כדי החסרת פעימה – כאשר בליל האוסקר, מתוך שינה, התגלתה בפני השמלה המהממת והמהפנטת הזו של בלנשט.

ההחמצות של ידיעות והארץ

יום למחרת נאלצתי לקרוא בידיעות אחרונות ביקורת טלוויזיה מטופשת, פרימיטיבית, ובעיקר כזו שמעידה על בורות איומה מאת נופר סיני פורת שהעיזה להתווכח עם האינטליגנציה והטעם המעולה של אטיאס. סיני פורת גיחכה בגסות מתלהמת על השמלה של בלנשט.

בצר לי, נטלתי לידי את עיתון הארץ המעודן ובעל הטעם המעולה, כך חשבתי לעצמי, אשר בטוח ידאג לתקן את הטעות הבלתי מתקבלת על הדעת של ידיעות, אבל למרבה עצבוני, הכתבה של הילה אוחיון רק דכדכה אותי לגמרי.

אוחיון הגדירה בקטגוריית המוצלחות את השמלות הסתמיות של פנלופה קרוז ושל ריס וויתרספון ובקטגוריית הגרועות את השמלה האלוהית של בלנשט ואת השמלות המרתקות של גווינת' פלטרו ושל סקרלט ג'והנסן. איזה פספוס, איזה חוסר טעם וחוסר ידע של הארץ, העיתון שחשבתי שיודע דבר או שניים על תחכום.

מאז כמובן אני עוד יותר מעריכה את דורין אטיאס, במיוחד שיומיים לאחר הפינה  שלה אצל פינס יצא לי לצפות במקור שמגישה ג'ואן ריברס בערוץ  E, ושם – פאנל של סטייליסטיות מעולות ושנונות בחרו כמובן את השמלות הנכונות כמוצלחות (בלנשט, פלטרו וג'והנסן) ואת הגרועות (קרוז וויתרספון).

השמלה של בלנשט הוכתרה גם שם – כמו אצל אטיאס – כיצירת אמנות למרות מחאותיה של ריברס, המקסימה והקולנית להחריד.

עכשיו כל מה שנותר לי לקוות – ולמי שבכלל מתפלא מה פתאום אני כותבת על הנושא הזה – שאולי גיא פינס ("היי, גיא!"), יציע לי גם פינה אצלו על הפוליטיקאים השווים יותר ועל אלה ששווים פחות.

גם זה, תתפלא גיא, יכול להיות להיט בסדר גודל של חמישה דרקונים, לא פחות.

בווידאו: הפינה של אטיאס אצל פינס

תגיות: אוסקר, גיא פינס, דורין אטיאס, הילה אוחיון, נופר סיני פורת, קייט בלנשט, שמלות
קטגוריות: הטור השבועי | 1 תגובה »

לחצו לצפייה במגזין הנוער "23 דקות" בו התראיינתי אודות פרשת גלנט

לא רק גיבורי הפרשה עצמם, אלא גם אמצעי התקשורת עמדו אתמול במוקד הדיון על ביטול מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל. תופעה זו של סיקור התקשורת את עצמה מכונה בשפה המקצועית "סיקור על" (metacoverage). שלוש פרשנויות תקשורתיות נשמעו ביממה האחרונה והן יכולות לשמש מקרה בוחן לתופעה. פרשנות אחת גרסה שאלמלא השנאה של אמצעי התקשורת לאהוד ברק – גלנט לא היה נחבל ציבורית בצורה כה קשה. על פי הפרשנות הזאת גלנט הוא בעצם גיבור טרגי – קורבן של האנטגוניזם כלפי ברק. אין דרך אמפירית להתמודד עם הטענה הספרותית הזו, אבל ללא ספק ניתן לומר כי בשיח האריזה והתדמיות המאפיין את התקשורת של היום, הציבור עשה מבחינתו את מה שהתבקש ממנו: את החיבור שבין הנדל"ן המנקר עיניים והשנוא של ברק, לבין הנדל"ן הכוחני והשתלטני של גלנט. כמה קריקטורות מצוינות בשבוע החולף סיכמו באופן יעיל את גבולות הקו האווירי (מעמיקם לאקירוב) של דיון זה.

פרשנות אחרת נורתה בעוצמה מפתיעה מפיו של יעקב טירקל, שופט בית המשפט העליון לשעבר, איש בעל מזג רגוע בדרך כלל. טירקל תיאר את התקשורת כמי שהגיעה ל"תהומות של שפל" בטיפולה בפרשת גלנט. לא היה ברור אם דמיו של השופט בדימוס רתחו בו בגלל האלוף שהודח, או שמא הגן על כבודו האבוד לאחר שהתקשורת טענה ובצדק כי הוועדה שהוא עומד בראשה ושהכשירה את מינויו של גלנט לא עשתה את עבודתה כראוי. טירקל מייצג את גישת העיתונות הישנה הקלאסית (כפי שנשמעה בימים האחרונים מעיתונאים כמו יעקב אחימאיר ואיתן הבר) ולפיה על התקשורת להציב גבולות בכל הקשור לחדירה הפולשנית, הבלתי נסבלת לצנעת הפרט.

לטענה הזו אין מקום כיום. סביבת העבודה התקשורתית השתנתה לחלוטין ומי שרוצה לפעול בזירה הציבורית צריך לבצע את ההתאמות הנדרשות למציאות החדשה. טכנולוגיות התקשורת מצד אחד, אופיה התחרותי, המסחרי והרייטינגי של התקשורת מצד שני והדרישה לשקיפות מוחלטת מצד הנבחרים משרתי הציבור מצד שלישי, מפקיעים לחלוטין את הפרטיות. יש מי שמרוויחים מן המציאות הזו, ישנם כאלה שמתרסקים ממנה.

על פי הפרשנות השלישית אם יואב גלנט רק היה מקדים ונותן את הראיון שנתן שלשום לגדי סוקניק היתה דעת הקהל מתהפכת לטובתו. אלה שמאמינים בזה נתלים בתיאוריה נאיבית ומיושנת המכונה "תיאוריית המזרק" ולפיה מה שמופיע באמצעי התקשורת קובע את דעת הקהל. לא כאן המקום להרחיב על התיאוריה, אבל סיפור קטן שהתפרסם בשולי ההדחה של גלנט יכול לשמש לכך מטאפורה. מי שיעץ לגלנט ללכת לטלוויזיה היה אהוד ברק. כדי להבין מאיפה מגיעה עצה כזו צריך לחזור אל החומרים שעיצבו את מערכת הבחירות הראשונה והשנייה של ברק. מאנשי הקמפיין של טוני בלייר שנשכרו ב-99 ברק למד שהשליטה בעשיית החדשות, ביצירת תדמיות ובשיטות להטות את סדר היום של העיתונות באמצעות ספינים – כל אלה הם משאב חיוני לאנשי ציבור ולפוליטיקאים. מאז הגישה התעדכנה אך עד היום ברק דבק בהשקפה ולפיה אלה שמצליחים לעצב את תוכנן של החדשות הפוליטיות, הם שמצליחים גם להשפיע על חשיבת האזרחים בנוגע לפוליטיקה.

באותה רוח, ברק האמין שאם יסביר בראיון אצל אילנה דיין ב-2009 שהוא לא סחבק אלא מנהיג יתרחש שינוי בעמדת הציבור כלפיו. הוא בחר לחשוב שהשתתפות במערכון בארץ נהדרת תצמצם את הביקורת על מגוריו המקוממים במגדלי אקירוב. תפיסה זו שייכת לעידן של תקשורת אנכית. מי שנאחז בה מאמין שאם רק יצליח להשפיע על מה שיהיה כתוב מחר במאמר המערכת או בעמוד הדעות של עיתון נפוץ או נחשב, יחולל שינוי במציאות. זה לא עבד לברק וזה לא עבד גם לגלנט. העובדות ניצחו את האריזה והספין.

תגיות: אהוד ברק, יואב גלנט, מיתוג פוליטי, שיווק פוליטי, תקשורת פוליטית
קטגוריות: הטור השבועי | הוסף תגובה »

השבוע הזה עוד עמד בסימן קולות ההדף שנשמעו לאחר המפץ של אהוד ברק. במאמר ב"הארץ" אני מנסה לטעון – וזה לא קל – שהברית בין אהוד ברק וביבי נתניהו יותר טובה, או בניסוח שונה, פחות מסוכנת מהברית של שני האהודים – אולמרט וברק בעופרת יצוקה.

מי שעוד לא הפך דף על התרגיל הפוליטי של הקמת עצמאות מוזמן להקשיב להתייחסות ביומן של הערוץ הראשון וברשת ב של קול ישראל.

תגיות: אהוד אולמרט, אהוד ברק, אורית גלילי, ביבי נתניהו, מפלגת עצמאות
קטגוריות: הופעות בתקשורת | הוסף תגובה »

היוזמה של אנשי העסקים אראל מרגלית ומשה גאון, כפי שנחשפה בסוף השבוע בערוץ 2, להשתלט על השלד הבורסאי ששמו מפלגת העבודה ולהפעיל אותה כסטארט אפ פוליטי, תואמת את המגמות המעודכנות כיום במחקר המנהיגות.

אריאל מרגלית בפגוש את העיתונות

במידה רבה נתפשות המפלגות כיום כגופים מסחריים ואלה כמו אלה חולקים את הצורך בהשפעה על מספר רב של אנשים. האמצעי הוא המדיה, השוק הפוליטי הוא המגרש העסקי והמצביע הוא הלקוח. הגישה היא מוכוונת צרכן והמפלגה היא מוצר לכל דבר. כתוצאה מכך, המפלגות של היום שמות הרבה יותר דגש על התדמית ועל נושאי קמפיין ספציפיים מאשר על עמדות אידיאולוגיות מסורתיות. הנטייה היא יותר ויותר לעצב מוצר התואם את צרכי המצביעים.

אם בעבר הניתוח של השוק הפוליטי נעשה באמצעות אידיאולוגיה, המקורות ההיסטוריים הרעיוניים, או הפלטפורמה הפוליטית – הרי שכיום ניתוח השוק הפוליטי נעשה ברמה אסטרטגית של שיווק. בהתאמה למגמות אלה, כניסת גאון, מרגלית והאחרים למהלך ההחייאה של מפלגת העבודה היא מבורכת. על אף שפוליטיקה נקשרת עם רעיונות ומערכת בחירות היא מנגנון שבו רעיון של אחד גובר על רעיונות אחרים – הרי שההקשר הפוליטי כיום וכוח המשיכה הפוליטי הם בעיקר פרסונליים ונדיר יותר ויותר למצוא עימותים רעיוניים במרכזו של השיווק הפוליטי.

מעניין יהיה לעקוב אחר הצלחתו של המיזם העסקי-מפלגתי החדש בזירה הפוליטית הישראלית המתהווה מחדש.

בשבוע שעבר התראיינתי על פרישת אהוד ברק ממפלגת העבודה בתוכנית "מהיום למחר" ו"יומן" – וניסיתי להעריך את הסיכויים של מפלגת העבודה למשוך מצביעים חדשים.

תגיות: אהוד ברק, אריאל מרגלית, הון פוליטי, כוח פוליטי, כסף ופוליטיקה, מפלגת העבודה, משה גאון, עצמאות
קטגוריות: הופעות בתקשורת, כללי | 1 תגובה »

הכרעת הדין במשפט נשיא המדינה לשעבר משה קצב זכתה להערכה מקיר לקיר. אך דווקא הפרק שכולל התקפה משונה של הרכב השופטים על אמצעי התקשורת מותירה תחושה לא נוחה שיכולה להקרין גם על מסקנותיהם הגורפות לגבי אשמתו של קצב.

• האם השופטים לא מבינים את תפקידה של התקשורת במאה ה-21?
• האם נעלם מעיניהם השימוש המניפולטיבי שעשה קצב בעצמו באמצעי התקשורת כדי להכפיש את המתלוננות שדמן הותר לא פחות משלו?
• האם לאחר שהשופטים אמרו דברים ברורים הם מכינים את הקרקע לעונש מופחת?

ואם כן אז אולי בדיעבד הצעתו של יוסי ביילין לחנינה אינה נשמעת מופרכת כל כך.

מתוך ראיון ב-YNET – מהסכמה שבשתיקה לחשיפה סנסציונית משיקולי רייטינג

לפני מספר שבועות התראיינתי לכתבה בנושא פרשת קצב ב-YNET, בה התייחסתי לאופן סיקורה של התקשורת בכל הנוגע לפרשיות מסוג זה :

"יש מנהיגים שכבר נפטרו, אחרים אף חיים איתנו היום ובמשך שנים נהנו מהחסינות שהתקשורת נתנה למנהיגים גברים. הייתה הסכמה בשתיקה בין הציבור, קהל צרכני התקשורת לבין העיתונאים, ששר נמדד על פי תפקודו ולא על-פי חיי המין שלו. במקרה של קצב, הוא נפל לתקופה שבה השתנו הכללים".

השינוי המשמעותי ביותר עליו מדברת ד"ר אורית גלילי צוקר נוגע לכך שהעיתונות הקלאסית כבר לא השחקן היחיד בזירה, "האינטרנט מהבחינה הזאת חולל שינוי אדיר, חלק מהאתרים, בייחוד העצמאיים והפחות ממוסדים לא כפופים לכללי האתיקה שהכתיבו בעבר עורכי העיתונים, והם מפרסמים את מה שבעבר חששו, או פשוט לא רצו לפרסם. בנוסף התקשורת הפכה היום להרבה יותר סנסציונית והעיתונות עטה על הסיפורים האלה גם משיקולי רייטינג".

"העיתונות הישראלית גם היום לא מסקרת את חיי המין של הפוליטיקאים", טוענת ד"ר גלילי, "יחסים מחוץ לחיי המשפחה, מאהבות, מאהבים, סטיות, כל אלה עדיין מחוץ לתחום מתוך תחושה שהציבור שמרני". "לדעתי זו הנחה מוטעית, ולכן כל הפרשות אצלנו – פרשת יצחק מרדכי, פרשת בר-לב ופרשת קצב – כולן נחשפו עקב תלונות שהגישו נשים, ולא בגלל גילויים של העיתונות.

כאן טמון הבדל עצום בין העיתונות שלנו לעיתונות הבריטית, הגרמנית, או האמריקנית. העיתונאים ידעו במשך שנים, אבל כנראה שכשהוא המשיך עם זה בתור נשיא זה הפך בלתי נסבל, נשיא המדינה הוא סוג של סמל זה ובדומה לפרשת בר-לב, כל עוד הוא לא התמודד למפכ"לות, איש לא ראה צורך להוציא את הדברים החוצה".

הפעילו  את הסרטון כדי לשמוע התייחסות נוספת שלי בנושא הרשעת קצב,  מתוך התוכנית "בצהרי היום" ששודרה ברשת ב' יום לאחר הרשעתו :

תגיות: YNET, בלוג פוליטי, בצהרי היום, יוסי ביילין, משה קצב, תקשורת פוליטית
קטגוריות: הטור השבועי | 1 תגובה »

בערוץ הכנסת התייחסתי באחרונה למאבק על ראשות העבודה. בדומה לגוגל שיש לה הנהלה משולשת – ברין, פייג' ושמידט – והגיעה לשיאים של הצלחה, כך מן הראוי ששלושה ישתפו ביניהם פעולה כדי להציל את העבודה: עיני, הרצוג ויחימוביץ'. הם העתיד של המפלגה. כשיגיע רגע ההכרעה, יוכל סקר פנימי לקבוע למי משלושתם יש סיכוי לנצח והשניים האחרים יתייצבו לצדו במודל מעודכן של הנהגה מועצמת.

אחרים כמו מתן וילנאי, עמיר פרץ, איתן כבל ואחרים – מן הראוי שיפרשו או יעברו למקומות אחרים. אלקטורלית הם לא תורמים כלום למפלגה.  המגמה המעודכנת במחקר המנהיגות הפוליטית מתייחסת לשני אלמנטים מרכזיים:

• מנהיגות משותפת הוא המודל המועדף כדי להתמודד טוב יותר עם האתגרים בעידן של אי ודאות
• בעידן הגלובלי יש זהות בין ניהול מפלגה ומדינה לבין ניהול של תאגיד כלכלי חוצה גבולות

תגיות: אהוד ברק, איתן כבל, בוז'י הרצוג, ברין, גוגל, מפלגת העבודה, מתן וילנאי, עופר עיני, עמיר פרץ, פייג', שלי יחימוביץ, שמידט
קטגוריות: הטור השבועי | 2 תגובות »

זהו. גם באמריקה הגיעו למסקנה שאהוד ברק לא מספק את הסחורה. המלים בכותרת הראשית ב"הארץ" ובידיעה שברק רביד מפרסם היום מפורשות ביותר. בממשל האמריקאי הגיעו למסקנה שברק מוליך אותם שולל.

הציבור הישראלי שותף גם כן לאותה התחושה: סקר שפרסם אתמול ערוץ 10 הראה שאפילו בתחום הביטחון ברק מקבל את אחוזי הפופולריות הנמוכים ביותר מבין כל הדמויות  בצמרת הישראלית המופקדות על בטחוננו.

אז מי יוכל להחליף אותו?

ברק בעצמו הציע את עמרם מצנע אבל כנראה שהאיש הטוב שקידם את ירוחם לא יוכל להושיע את העבודה. יש לקוות שבתוך המשבר הזה של להיות או לחדול – הידיעות על כך שעופר עיני נוטש את ההסתדרות ואת מפלגתו היו מוקדמות מדי.

תגיות: אהוד ברק, בלוג פוליטי, מיתוג פוליטי, סקר ערוץ 10, עופר עיני, עמרם מצנע, תקשורת פוליטית
קטגוריות: כללי | 3 תגובות »

כניסת נשים למקצוע העיתונות, או בז'רגון, הפמיניזציה של אמצעי התקשורת, היא אחד הגורמים המרכזיים אשר באמצעותם הוסברה בעשורים האחרונים מהפכת הסיקור האמריקאית כלפי מעשי ניאוף של פוליטיקאים גברים. אל ישראל זה הגיע באיחור – אבל הגיע. מהפכה ברוכה זו יכולה להסביר את ההבדלים בסיקור המשוחרר והראוי של אמצעי התקשורת בפרשת מינוי מפכ"ל המשטרה, לעומת הסיקור בפרשת מינוי הרמטכ"ל. בדרך למינויו השקוף ציבורית של יוחנן דנינו כמפכ"ל, שבמסגרתו נחשפנו גם לפרשיות סקס עסיסיות שבהן כיכבו ניצב, מנכ"ל ומובילת פרויקט עיר ללא אלימות – בלטו ללא עוררין שלוש עיתונאיות מצוינות: עדי מאירי מקול ישראל, תמר אלמוג מהערוץ הראשון ושיר שגיא מערוץ 10.

ניתן היה להתרשם כי הן הותירו מאחוריהן את הכתבים לענייני משטרה ופלילים ואילצו אותם להשתלב לתוך סגנון דיווח נטול מורא של לובשי מדים, סגנון ענייני, נייטרלי ובעיקר נטול מחנאות. בסיקור מינוי המפכ"ל היה משום חידוש מרענן והתקשורת הישראלית נהגה בשקיפות מרבית. הציבור נהנה הפעם מהזכות שבדרך כלל לא מתקיימת עבורו – הזכות לדעת. נכון שבהרבה מקרים הציבור דווקא אינו מעוניין לממש זכות זו, אבל גם התקשורת מצדה לא ששה תמיד למלא את תפקידה.

בפרשת מינוי יואב גלנט לרמטכ"ל היו אלה הגברים – הכתבים והפרשנים הצבאיים – אשר הובילו את הסיקור וכך זה גם היה נראה. הם מיד נחלקו למחנות, תומכי אשכנזי ותומכי ברק, ובכך שללו מהציבור מידע נחוץ ורלוונטי, תוך שחלקם מוהלים לתוך הסיקור השקפות פטריוטיות לא ענייניות. יש להוסיף לכך את המדיניות הפרדוקסלית של דוברי צה"ל, אשר משתמרת בשל שיתוף הפעולה עם העיתונות, ולפיה יכולים רמטכ"לים ומועמדים לרמטכ"לות ליהנות באופן תמוה מזכות השתיקה, עד שהם מחליטים להפר אותה לצורך השתלבות בפוליטיקה. רמטכ"ל בדמוקרטיות מערביות מפותחות הוא נבחר ציבור לכל דבר ועליו לתת דין וחשבון על תפקודו ופעולותיו.

קו פרשת המים בתהליך הפמיניזציה של העיתונות התרחש לפני 12 שנה בפרשת הסקס של הנשיא קלינטון והנסיכה לוינסקי. עיתונות הזרם המרכזי טיפלה בפרשייה באמצעות מסגור של פרשת סקס זניחה ולא הציגה אותה כפרשה פוליטית ציבורית. אך בדומה למה שמתרחש כיום עם מסמכי ויקיליקס, היה זה אתר אינטרנט אשר שינה את המציאות ומוטט את שוערי הסף אשר שלטו בזכות הציבור לדעת. זה לא היה השינוי היחיד שקרה: גם הכניסה המסיבית של נשים לאמצעי התקשורת לא אפשרה לביל קלינטון ליהנות כמו נשיא הולל הרבה יותר, ג"ון קנדי, שרק 12 שנים לאחר הירצחו נחשף כי חלק פילגש עם אחד מראשי המאפיה, סם ג"יאנקנה.

האם שלוש העיתונאיות שהובילו את סיקור מינוי המפכ"ל הצליחו לסדוק מעט את התרבות המאצ"ואית גברית של העיתונות הישראלית? נקווה כי אלה לא ציפיות מוגזמות מדי.

תגיות: אורלי אינס, בלוג תקשורת, יואב גלנט, יוחנן דנינו, עדי מאירי, שיר שגיא, תמר אלמוג, תקשורת פוליטית
קטגוריות: כללי | הוסף תגובה »