חסינות ממחאת השכול: ראיון עם פרופ' יגיל לוי באתר אגודת העיתונאים
כתבה זו פורסמה בעיתון "הארץ"
ישבתי מול הטלוויזיה ביום חמישי שעבר וצפיתי באי נוחות במופע של ד"ר אורלי אינס. העברתי לערוץ המסחרי הנוסף, ולא ממש עיכלתי את מה שראיתי, עד שהבחנתי בהתרוצצות של יועץ התקשורת נסים דואק. שני מסרונים מאנשי תקשורת בכירים הגיעו אלי תוך כדי השידור: האחד של עיתונאי טלוויזיה, שכתב: מדובר ממש באירוע מדיה על פי כל הכללים שניסחו ב-1992 אליהוא כץ ודניאל דיין. השני כתב בתימהון על הפקעת זמן מסך לא מוצדקת בעיניו. חוסר ההיענות של ד"ר אינס לבקשות להשיב לשאלות לאחר נאומה רק חיזק את תחושת ההיצמדות לכללי האירוע המתוכנן.
ואכן, לפי כללי החדשות לא היה מקום ל-10 דקות בשידור חי מהכיכר בעניין זה. היה אפשר לסכם את החדשותיות של האייטם בשתי דקות לכל היותר: דיווח על ההחלטה להיחשף וציטוט של כמה משפטים.
אבל הערוצים המסחריים הפגינו את מה שהיה צפוי: תאוות מציצנות לא מרוסנת. אין לטעות, לא האידיאולוגיה הפמיניסטית נהפכה לפתע להשקפת העולם המדריכה את שיקולי העורכים, ולא השליחות העיתונאית להירתם למאבק באלימות נגד נשים. רייטינג ותו לא. ד"ר אינס מצדה – על פי הנחיות יועץ התקשורת שלה, שכבר יצר את הציפייה יממה קודם – השתמשה בפלטפורמה שניתנה לה בצורה הכי טובה, בהתחשב בנקודת הפתיחה שהיא עצמה תיארה: פולשנות בלתי נסבלת לחייה הפרטיים ולחיי האהבה שלה.
המודל התקשורתי של אינס מזכיר את זה של הגיבורה הנשית החדשה בארצות הברית – שרה פיילין בקמפיין המיתוג המחודש שבעיצומו היא מצויה כעת בתנופה רבתי: אם בתקשורת עושים לי רצח אופי – אשתמש בזה בלא עכבות, כמנוף ליצירת תמיכה עממית רחבה. אינס הצטיידה במשפטים צפויים, קצרים וקליטים, המתאימים לטלוויזיה, ובקהל שבוי במידה רבה, שמחיאות הכפיים שלו הזכירו הוראות תזמון של במאי באולפני סיטקום.
מי שתיאר את המהלך של אינס כ"רגע מכונן" כמו זהבה גלאון, או הכתיר אותה כ"גיבורה" כמו עינת פישביין וגדעון לוי, או מאמר המערכת הפטרוני של "הארץ" – אלה עושים עוול לנשים חלשות ופגועות שהותקפו מינית ואין להן המערך הלוגיסטי העומד מאחורי המהלכים התקשורתיים של ד"ר אינס.
לאינס היה זה אולי "רגע מכונן" לכיבוש היעד הציבורי הבא, אבל הייתי מציעה לנשים אחרות בסיטואציה דומה: שיקלו היטב את צעדיכן כדי לא להירמס עוד יותר, ואל תשעו אל האשליה שמייצרות הכותרות הראשיות והפופוליסטיות של העיתונים ושל מהדורות החדשות בטלוויזיה.
ולבסוף, כדי שלא תישאר בתודעה תחושה מטרידה של מניפולציה בנוסח אווה פרון – על ד"ר אינס לרתום את עצמה כעת לפרויקט "נשים ללא אלימות". עליה להנחיל לנשים הפגועות והחלשות שבאו לתמוך בה את הכלים להתנהלות, על פי ניסיונה, כשהן נקלעות לסיטואציה דומה. רק מהלך כזה יוכיח, כי אינס היא אכן אשה אמיצה וכי אכן מדובר בכוונה אמיתית לשינוי מבנה חברתי – מבנה שבו על נשים להיאבק עדיין במציאות פטריארכלית.
מאמרים קשורים
