רצח רבין – האם עדיין כולנו אשמים?
כותרת הספר יכולה ליצור בטעות תחושה של דיון אקדמי המתנהל בנחת, על הפוליטיקה של הזהות היהודית, אך למרבה ההפתעה פורצת ממנו תחזית אפוקליפטית על המציאות החברתית-פוליטית בישראל.
המחברים, ד”ר אשר כהן ופרופ’ ברוך זיסר, סבורים כי שינויים שחלו במערכת הפוליטית הישראלית, כמו מעבר ממערכת מפלגתית דומיננטית למערכת דו-גושית, התפתחות מגמת האקטיוויזם השיפוטי, המהפכה החוקתית, שיטת הבחירה הישירה והשינוי הדמוגרפי בעקבות העלייה מחבר העמים גרמו לכך שאת מקומה של הפוליטיקה ההסדרית בישראל תופסת בהדרגה פוליטיקה של הכרעה, ותוצאתה היא מעבר מדמוקרטיה הסדרית לדמוקרטיה משברית.
טענה נוספת הנכללת בספר היא זו המייחסת את מצב הדמוקרטיה המשברית לשני שסעים – הדתי-חילוני והיוני-נצי – המצטלבים ומצטברים לשסע אחד. על פי התיזה של המחברים, חיבור שסעים הוא הרסני. שסעים מצטברים מעצם טבעם יוצרים פער רחב עד כדי נתק בין שני המחנות הפוליטיים הניצבים למערכה זה מול זה – גוש מסורתי דתי-נצי מצד אחד מול גוש חילוני-יוני מהצד האחר, ותהום בלתי ניתנת לגישור פעורה ביניהם. רצח רבין, הם גורסים, חיבר את המחלוקת הדתית-חילונית עם המחלוקת הנצית-יונית, וגם אם יהיו מי שיטענו כי הקיצונים בשני המחנות מהווים מיעוט – הרי מדובר במיעוט גדול, אשר ההתחשבות בעמדותיו היא חלק אינטגרלי במערכת פוליטית ששורר בה תיקו נצחי.
מסקנתם של המחברים אינה נעימה לקריאה, בלשון המעטה, ובכך היא הופכת את הקריאה מחוויה אינטלקטואלית מנותקת לחוויה אקטואלית מטרידה: הכותבים סבורים כי בעיני קבוצות משמעותיות נתפסים שני הנושאים, ובמיוחד כשהם מחוברים יחדיו – עתיד השטחים ומעמדה של הדת במדינה – כמהותיים לעיצוב הזהות הקולקטיווית, ולא בהקשר הסקטוריאלי הצר. משמעותה של כל פשרה, אם כך, שהיא נתפסת כוויתור קשה מנשוא ובלתי אפשרי. ולאן כל זה מוביל? להתהוות חברה ומערכת פוליטית המאבדות את הרצון והיכולת לקיים פוליטיקה של הסכמיות. כך מתפתחת דמוקרטיה משברית, שמצמיחה בתוכה זרעים מסוכנים של התפרצות.
אם מותר לי להשתמש במטאפורה על מסקנת המחברים, הרי שהחברה הישרא לית היא גופנו הפרטי, מוחלש ומותש ממחלוקות ומפילוגים. בהעדר מנגנוני חיסון עמידים הוא צפוי לקריסה כללית. בספר קצר, קולע ולא מייגע (עם הנחת המוצא שמדובר בספרות מחקרית), המיועד אמנם בעיקר לחוקרים במדע המדינה אך גם למתעניינים בתחום של דת ומדינה במעגלים רחבים יותר, מתייחסים המחברים לאירועים הפוליטיים של העשור האחרון בזהירות המתחייבת כדי לאשש את טענתם. הם נשענים על דגם הדמוקרטיה הקונסוציונלית שפיתח חוקר מדע המדינה ארנד לייפרט מ-1969, שביסודו עומדות ההכרה והמודעות של המנהיגות הפוליטית כלפי הפוטנציאל לחוסר יציבות הנעוץ במחלוקת המפלגת חברה נתונה.
על רקע זה, קובע המודל של לייפרט, מפתחת המנהיגות הפוליטית של המחנות השונים דפוסים, ביניהם עקרון הווטו ההדדי, שמטרתם לאפשר את הקיום יחדיו של הקבוצות השונות למרות הפילוג. הבולט שבהם הוא ההימנעות מהפעלת עקרון הרוב – במיוחד כאשר מדובר ברוב מצומצם – לשם הכרעה בנושאים השנויים במחלוקת. הכרעה ברורה וחד-משמעית של בעיות עקרוניות נדחית לטווח ארוך. טוב עשו המחברים כאשר תיארו את המעבר מפוליטיקה הסדרית לפוליטיקה של הכרעה כהדרגתי, כי גם הניתוח שלהם עצמם של שלוש מערכות בחירות, ב-92′, 96′ ו-99′, מוכיח שלא תמיד נשמרת הסדירות במגמת השינוי שאיתרו ושעל תוצאותיה הם מתריעים. לאחר בחירות 96′ היו ניסיונות של חזרה לדפוסי ההסכמיות, על אף שאין כל ספק כי השינוי שמתארים המחברים, והגלישה מדמוקרטיה הסכמית לדמוקרטיה משברית, מתקיימים – ובעוצמה – בחברה הישראלית, אפילו באופן מוקצן יותר ממה שהם מיוצגים בזירה הפוליטית.
לאחר בחירות 99′ חזו המחברים את המציאות הקשה שהפוליטיקה הישראלית נקלעה אליה, עם מה שהם כינו כניסיונו של ברק להרכיב ממשלה הסדרית בכנסת משברית. אחד הדברים המעניינים בספר הוא הניסיון לחזור לאחור ולהתעמת עם קלישאות פוליטיות. בניגוד לתיזה המקובלת בציבור הישראלי, שלפיה אותו סטטוס קוו מפורסם בענייני דת ומדינה נוצר מעצם היותן של המפלגות הדתיות לשון מאזניים, למחברים הסבר הפוך בדיוק: דווקא בשל היותה של מפא”י מפלגה דומיננטית שלא בהכרח נזקקה לקואליציה עם המפד”ל לביסוס שלטונה, יכולה היתה להתפתח ולהתבסס הפוליטיקה ההסדרית. זו נמשכה גם אחרי המהפך של 1977, אבל באופן חבוי ונסתר, והישגיה נשמרו דווקא באמצעות פוליטיקה של הכרעה שניהלו המפלגות הדתיות. כלומר, שיקולים של תרבות פוליטית שהתמסדו מאז הקמת המדינה הביאו לידי כך שהרוב הפוליטי, בין אם במערכת של מפלגה דומיננטית ובין אם במערכת דו-גושית מאוזנת, נמנע מלהכריע הכרעה המנוגדת באופן חד משמעי לתפיסה הדתית-האורתודוקסית. דמוקרטיה הסדרית מעצם מהותה נשענת על כוחם של המתונים והפרגמטיסטים בכל מחנה.
מטבעו של שסע עמוק הוא שבשני המחנות פועלים זרמים קיצוניים, השואפים להכריע את המחלוקת, או לכל הפחות לקדם מדיניות הקרובה להשקפתם. מפלגה דומיננטית היא גורם ממתן ביחס לגורמים קיצוניים בשני המחנות, ומאז נעלמה מפלגה כזאת מהמפה הפוליטית הישראלית, פחתה באופן דרמטי יכולת הניטרול של בעלי השקפות אולטרה-קיצוניות. במצב של תחרות צמודה על השגת השלטון לא יכולה אף לא אחת מהמפלגות הגדולות לפסול עמדות מסוימות, ובוודאי לא לשלול מפלגה זו או אחרת. בשל הדומיננטיות של מפא”י יכול היה בן-גוריון לחזור ולהצהיר “בלי חירות ומק”י”, ועדיין נותר לו מרחב גדול מאוד של אפשרויות קואליציוניות שמיתן את פוטנציאל התביעות הקיצוניות ומנע את מימושן.
המחברים מביאים כהוכחה לעוצמת ההסכמיות בעבר את אחד הנושאים המעסיקים את הציבור בישראל מאז הקמת המדינה ועד היום – גיוס תלמידי ישיבות לצה”ל. הם מציינים כי למ רות הגידול העצום בתופעה, ולמרות שינויים שעברה החברה הישראלית, נשמר הסדר זה ולא נעשה ניסיון ממשי לשנותו. הסיבה לכך היא שההסדרים עם המחנה החרדי, גם כשהיה באופוזיציה, נבעו מן הרצון למנוע את העצמת הקרע והפילוג הטמונים בשסע שבין דתיים ללא דתיים. הספר של כהן וזיסר נדפס לפני קבלת המלצות ועדת טל כחוק בכנסת, אך גם נקודת ציון זו, שבה ניתן תוקף חוקי לנורמה הקיימת בחברה הישראלית עשרות בשנים, מאשרת את טענת המחברים. בהקשר זה של גיוס תלמידי ישיבות לצה”ל מעלים המחברים גם זווית ראייה סוציולוגית הדורשת עיון. לדידם, הצהרתו של ראש אכ”א, על כך שבשנת 2000 יגויסו רק כ-50% מקבוצת הגיל החייבת בגיוס, מערערת במהותה את הגדרת צה”ל כצבא העם, הגדרה שכבר היום יש רבים המערערים על עצם תקפותה.
ידוע הוא, טוענים המחברים, ובצדק, שדפוסי הגיוס לצה”ל נמצאים בתהליכי שינוי, ופטור משירות צבאי איננו נחשב עוד ככתם חברתי. לכן אפשר היה לצפות שההתייחסות לפטור מגיוס תלמידי ישיבות תלך ותתמתן. משום כך בולטת העובדה שהפטור לתלמידי ישיבות הפך לנושא הנמצא באופן קבוע על סדר היום הציבורי, ואף משמש כלי לניגוח החרדים בכל ויכוח, גם כאשר מדובר בתחום שאינו קשור להסדר. אין ספק כי סוגיה זו, שאף הגיעה ל פתחו של בית המשפט העליון בשל דפוסי ההתנהלות של הפוליטיקה ההסכמית, כופה על המערכת מעבר מסגנון של פוליטיקה הסכמית לפוליטיקה של הכרעה.
המחברים אינם פותרים את התייחסותם לנושא זה בתצפית אנתרופולוגית בלבד אלא מציעים כמה הסברים: אחד מהם, המייצג את השסע המתואר בספר, מתייחס לציבור מקבלי הפטורים כאל מחנה שאינו נמנע מלעסוק בסוגיות הבוערות של המדינה. זהו ציבור המעורב בחיים הפוליטיים ומשתתף במאבק על הזהות הקולקטיווית. נראה שרבים מהחילונים מתקוממים על ההסדר הקיים, רק משום שהמגזר החרדי הוא מחנה חברתי פוליטי המנסה להשפיע על החברה בכללותה, תוך כדי קיומו של הסדר הפוטר את בניו מחובה לאומית בסיסית. עד לאן יכול להידרדר המצב? מסקנת הספר, כאמור, מטרידה, ומאז נובמבר 1995 התשובה לשאלה זו קלה לכאורה. החפיפה בין שתי המחלוקות המרכזיות בחברה, נצים-דתיים מול יונים-חילוניים, מאיימת באופן כמעט סופני על תוצאותיו של ויכוח בשאלת הזהות הקולקטיווית. אין אפשרות, קובעים המחברים, להגדיר את המצב כמשבר נוסף במסגרתה של דמוקרטיה הסדרית. המציאות היא של דמוקרטיה משברית.
מאמרים קשורים
