חסינות ממחאת השכול: ראיון עם פרופ’ יגיל לוי באתר אגודת העיתונאים
וולטר קרונקייט
וולטר קרונקייט, מגיש החדשות האגדי של סי-בי-אס שמת לפני שנה בגיל 92, נתפש בשנות ה-70 וה-80 בארה”ב כמועמד האידיאלי לנשיאות. קרונקייט, העיתונאי הסמכותי והנערץ, שיותר מכל היה מזוהה עם ז’אנר העיתונות האובייקטיבית ושחתם כל מהדורת חדשות במשפט “ואלה פני הדברים”, ביכר בלא היסוס את מעמדו הציבורי ואת השפעתו כמגיש עוגן בטלוויזיה האמריקאית על פני הפוליטיקה. זה היה אז. היום זה אחרת. אז הגבולות בין הפוליטיקאים לעיתונאים היו ברורים, היום הם מטושטשים לגמרי, אם לא נעלמו לחלוטין.
המעבר הסיטוני בישראל של עיתונאים לפוליטיקה, שבלט בעיקר במערכת הבחירות האחרונה, יחד עם הפרסומים בתקופה אחרונה על כניסתו הצפויה של יאיר לפיד לפוליטיקה, מעידים בהיבט גלובלי לא רק על היעלמות העידן שסימל קרונקייט, אלא בהיבט המקומי שלנו על חולשתה המתמשכת של העיתונות הישראלית. ביטוי לחולשה זו מצוי במוטיב החוזר בהסבריהם של החוצים את הקווים ולפיהם בתקשורת, בהשוואה לפוליטיקה, יכולת ההשפעה היא מוגבלת.
מאז תקופת הזוהר של קרונקייט העיתונות הולכת ומאבדת מכוחה. יש לכך כמה סיבות: העיקרית היא הנסיגה מגישת האובייקטיוויזם המקצועי שקרונקייט סימל לגישת הסנסציונליזם הרייטינגי והמעבר מתפקוד התקשורת ככלב השמירה של הדמוקרטיה להפיכתה לעסק כלכלי. שינוי זה הביא לירידה הולכת וניכרת של אמון הציבור. לפני כשנתיים – בעיצומו של תחקיר שערך סי-בי-אס על שירותו הצבאי של הנשיא ג’ורג’ בוש – בדק מכון הסקרים גאלופ את אמון הציבור בדיווחי החדשות ומצא שרק 9 אחוזים מבני השלושים ומטה סמכו והאמינו לדיווחים החדשותיים.
ההסבר שניתן לכך היה שעיתונאים – במיוחד בתקשורת המשודרת – אשר מזפזפים בין העיתונות לפוליטיקה פוגעים באופן מהותי במהימנותה של המדיה החדשותית ושההבחנה המפוקפקת בין עיתונאי דעות לעיתונאי חדשות כלל אינה משכנעת את הציבור. “די לדלת המסתובבת” – יצאה הקריאה.
על קרונקייט אמר הנשיא לינדון ג’ונסון בעיצומה של מלחמת וייטנאם ש”אם איבדתי את קרונקייט – איבדתי את תמיכתה של מרבית אמריקה”. לא מדיניות הנשיא קבעה את סדר היום, אלא דיווחי התקשורת הביקורתיים הם שהובילו את ההשפעה. בעוד אצלנו נוטשים העיתונאים את התקשורת בשל מה שהם מתארים כקוצר ידה לשנות ובמקביל פעילים פוליטיים בולטים או יועצים בכירים לאסטרטגיה פוליטית כלל אינם משלבים את העבודה העיתונאית בתוכניות הקריירה העתידית, הרי שקריירה מפלגתית פוליטית בארה”ב מהווה קרש קפיצה לקריירה עוד יותר נכספת ובעלת השפעה בעיתונות.
טים ראסרט, ראש דסק הבית הלבן ברשת אן-בי-סי, היה בעברו ראש הסגל של הסנאטור דניאל מוינהן. דיאן סויאר היתה בצוות הבית הלבן של ניקסון ולאחר מכן הלכה לעבוד כעיתונאית בסי-בי-אס ואחרי זה באי-בי-סי. ג’יימס קרוויל – יועצו של קלינטון בשנות ה-90 – עבר להגיש בשנות האלפיים ברשת סי-אן-אן ודייויד גרגן, השיאן, עבד ב-35 שנות פעילות עם 4 נשיאים ובשתי רשתות ועיתון. אמנם המעבר הזה של קרוויל הותקף בעיתונות האמריקאית בשל מעורבותו בקמפיין של ג’ון קרי תחת הכותרת: “תנו למגישים להיות מגישים ולפוליטיקאים להיות האורחים”, אבל מה שמעניין בהקשר שלנו הוא שבעוד שבארצות הברית נתפשת העיתונות כמסלול מועדף ובעיקר משפיע לאחר הפוליטיקה – הרי שכאן היא משמשת בעיקר מנוף למיתוג עתידי בזירה המפלגתית ויעד להימלטות ממשל נטוש.
מאמרים קשורים
