חסינות ממחאת השכול: ראיון עם פרופ’ יגיל לוי באתר אגודת העיתונאים
וואו. איזה פחד. אני באוטובוס חזרה מירושלים לתל אביב אחרי שיעור שלימדתי באוניברסיטה העברית. אל האוטובוס עולה בחורה יפהפיה כמו מלאך, דקת גזרה שלובשת בגדים שחורים צהובים שמזכירים מדים פשיסטיים. אני מתעמקת כדי לראות מקרוב וכדי לא לטעות ואז אני רואה שאכן אלה סוג של מדים של ארגון להב”ה.
שילוב הצבעים והסמל מעלים נשכחות שמרתיעים אותי כיהודיה, אני נזכרת בנהגים הערביים הנדיבים שאתם אני עולה לירושלים פעמיים בשבוע ובסטודנטים שלי לתואר שני שיש בהם ימין, שמאל, חרדים חילוניים, ערבים ויהודים, גברים ונשים ודו קיום מופלא.
הלוגו של חולצת הטריקו ממש מאיים ומעליו כמתריס תלוי המגן דוד. כזה ניגוד בין היופי של הנערה לבין הבחירה בהשתייכות שלה לארגון הזה. רציתי לגשת אליה להגיד משהו אבל הבנתי שזה חסר סיכוי
מאמרים קשורים
“רציתי לגשת אליה להגיד משהו אבל הבנתי שזה חסר סיכוי” — איך הבנת? חוש שישי? בת קול יצאה מהשמים ואמרה: “זה חסר סיכוי”?