טור באתר “עיתונות”: הזיגזג הכי פחות אלגנטי של ביבי?
מנהיג מפלגת העבודה, אהוד ברק, ניסה לבדוק לפני חודשיים, בפורום מצומצם של אנשי אקדמיה שנפגשו עמו בבית פרטי, אם משהו יכול להציל אותו מאובדן מוחלט של אמון הציבור בו. בליאות מהולה בהשלמה מסוימת אמר ברק לנוכחים, כי הוא מבין שעליו לעבור תהליך של ניקוי רעלים ומיתוג מחדש של המפלגה.
כמי שהעתיק ב-1999 את הקמפיין של טוני בלייר, והצליח להיבחר לראש ממשלה, יכול כעת ברק, כאקט אחרון של ייאוש, לנסות את אסטרטגיית ההשפלה המזוכיסטית שנקט בלייר ב-2005 כדי להתמודד עם התרסקות הפופולריות שלו בציבור הבריטי.
ההנחה המקובלת ב-2005, מערכת הבחירות האחרונה שבה השתתף בלייר, היתה שהחלטתו להצטרף לכוחות הקואליציה שפלשו לעיראק והספין שבו השתמש כדי לנפח את איום הנשק הלא קונוונציונלי שבידי סדאם חוסיין, הם שחרצו את דינו אצל הבחור. יועציו הבינו כי ספינים כבר אינם מספקים, ולהיפך, הם מערערים את אמון הציבור במנהיג. לפיכך פנו לחברה לייעוץ אסטרטגי המתמחית במיתוג עסקי, בהנחה כי בוחרים הם צרכנים לכל דבר. בלייר הוגדר כ”מותג פרימיום” בעל בעיות אמינות קשות, אשר גרר אכזבה רבתי של הצרכנים. הממצאים העלו, כי הכעס על בלייר לא נבע בהכרח מעמדות ביקורתיות כלפי המלחמה בעיראק, אלא מהתפישות של הציבור שהתמקדו באישיותו המתנשאת, המרוכזת בעצמה ואטומה לאזרחים.
מידת העוינות ואפילו השנאה שהופנו לעבר בלייר הדהימו את היועצים. היה להם קשה לחבר בין ההתלהבות והחמימות שבה התקבל בלייר בציבור כשנבחר לראשונה ב-1997 לבין העויונות והמשטמה שבוטאו עכשיו. בלייר המוקדם תואר כתופעה מרעננת בפוליטיקה, כמעט המנהיג המושלם המעניק תקווה (זוכרים את “שחר של יום חדש” ב-99′?). ואילו בלייר המאוחר תואר כשקרן ורשע, המייצר אשליה וייאוש. יחס הציבור הבריטי כלפי בלייר תואר כיחס של אוהב דחוי, והבוחרים דרשו ממנו חידוש של ההתחייבות ההדדית.
לאסטרטגיה שנבחרה ניתנה הכותרת “לחבר מחדש”. מיתון הכעס הציבורי חייב התייחסות רעננה לאינטליגנציה הרגשית של הבוחרים. המטרה היתה לחבר את בלייר אל אלה שהתנכרו לו. לבלייר הומלץ לעבור מגישה של “אני יודע הכי טוב” לגישת “אנחנו יכולים לעשות זאת ביחד”, ובעיקר להפגין כנות, ענווה ונכונות להאזין לאדם הפשוט.
במסגרת האסטרטגיה נשלח בלייר בכוונה למפגשים תקשורתיים משפילים, שבהם גונה שוב ושוב. בתוכנית פופולרית בטלוויזיה נשאל אם הוא מטורף, ועובד בית חולים שאל אותו אם הוא מוכן לנגב למישהו את האחוריים תמורת חמישה דולר לשעה. האסטרטגיה היתה היפוך של חוקי הקמפיין המסורתי, שבמסגרתם מנהיגים אמורים להיות מוצגים בקרב קהל של תומכים מריעים המאשרים את גדולתם. דרך הייסורים הזאת נועדה להראות, כי הלייבור בראשות בלייר היא מפלגה נוגעת ומקשיבה.
והתוצאה? בבחירות 2005 הלייבור בראשות בלייר ניצחו בפעם השלישית, עם 355 מושבים בפרלמנט, לעומת 198 מושבים לשמרנים. נראה לכם שזה יכול להיות ישים לאהוד ברק?
מאמרים קשורים
