חסינות ממחאת השכול: ראיון עם פרופ’ יגיל לוי באתר אגודת העיתונאים
גל משונה ואנכרוניסטי של “כתיבה נשית” מתפרץ בכל פעם שרעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, מותקפת בתקשורת. עיתונאיות בכירות בוחרות מדי פעם ובאופן מחזורי – לגנות במאמרים שמעוגנים כביכול בשיח פמיניסטי – את הפניית החצים התקשורתיים כלפי שרה נתניהו.
כך למשל בעניינים שנוגעים להעסקת עובדים במעון ראש הממשלה, או לאורח החיים הפזרני של בני הזוג, כפי שנחשף בעת מסע הסברה בלונדון בעת מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006. כל פעם מחדש צריך לשפשף טוב את העיניים כדי להאמין שדעות מיושנות כאלה הנוקטות עמדה פטרונית ומעליבה כלפי נשים במאה ה-21, נשמעות דווקא מצד מי שאמורות לשמש יותר מגברים ככלב שמירה נשכני של הדמוקרטיה.
תמציתה של העמדה
עזבו את האשה, מדוע להעלות אותה על המוקד? אם יש לכם בעיה עם הגבר, שהוא בעל השאיפות הפוליטיות, אז טפלו בו בבקשה. את העמדה הזו אימץ בשמחה ראש הממשלה והיא מצאה את ביטויה בביקורו האחרון בגרמניה – משם בחר להעביר את המסר האישי-משפחתי הזה אל הציבור בישראל.
במקום לטפח את הגישה השיוויונית שנשים נאבקו עליה בעמל כה רב בעשורים האחרונים, ורק בשנים האחרונות הצליחו לקטוף לעצמן הישגים (והראייה מספר הנשים המנהיגות בהשוואה ללפני עשור בלבד), מבקשות העיתונאיות, שבוודאי לא היו רוצות להחיל זאת על עצמן – להשאיר את שרה הקטנה מאחורי הקלעים. שרק בידיה יושאר המפתח באם תוכל התקשורת לחדור אל סדר יומה האישי, או שהיא תהיה זו שתחליט אם לעמוד לפני הקלעים ולחשוף לציבור את פעולותיה ומהלכיה.
מחיר החשיפה
לא צריך להיות חוקר תקשורת כדי להבחין במהפכה הדרמטית שעברה ועוברת זירת התקשורת הפוליטית. מאז התעצמות מדיית הטלוויזיה, מגלמים אמצעי התקשורת (כולל אפילו עיתוני האיכות) את התהליכים הפוליטיים המורכבים דרך עולמם הפרטי של השחקנים הפוליטיים ודרך הפריזמה הצרה של אישיותם. בתהליך הזה בני זוגם של הפוליטיקאים מהווים מרכיב אלקטורלי בלתי נפרד מייצוגם התקשורתי, בין אם יש להם אישיות מתבלטת יותר (ג’ודי ניר מוזס שלום) ובין אם אישיותם מתבלטת פחות (סוניה פרס).
הדוגמה המעודכנת ביותר לתופעה הזו היא חשיפתן הנרחבת והאינטימית של שתי הנשים שבעליהן מתמודדים כעת על הנהגת בריטניה – שרה בראון, רעייתו של גורדון בראון וסמנתה קמרון, רעייתו של דייויד קמרון.
בעבר תוארה הסיבה לתהליך זה כחלק מתופעת הפרסונליזציה של הפוליטיקה ובשל הצורך של התקשורת המסחרית לספק מוצר תקשורתי שיענה על כללי הביקוש וההיצע של קהל צרכניה. בתהליך הזה הפשטת המסר, השטחתו והפיכתו לאישי-אמוציונלי הינם תנאי הכרחי. אך אנו מצויים כיום במהפכה עוד יותר מעודכנת. זוהי מהפכת “הנראות החדשה” (new visibility). בעידן הזה כבר לא שואלים את השאלות המיושנות שעולות מדי פעם לדיון בתוכניות כמו “פוליטיקה” ו”תיק תקשורת” על גבולות זכות הציבור לדעת, אלא יש להציב באופן מקצועי את השאלות הנגזרות מן המציאות החדשה. אובדן ההילה של המנהיגים, כולל בני זוגם הוא שם המשחק היום. כבר אין היום כמעט פוליטיקה של מאחורי הקלעים. בעידן הזה כבר אין מנהיגים פוליטיים ובני זוגם שיכולים להסתתר מאחורי מעטה של מסתורין.
נשות פוליטיקאים כמודל ראוי
בתהליך מקביל ומבורך שהחל בשנים האחרונות מפלסות גם נשים של פוליטיקאים את דרכן למרכז השיח הציבורי. עדיף כמובן שהן לא יעשו זאת דרך מסעות קניות, עוזרות בית, מספרות ומכבסות, או דרך התערבות מאחורי הקלעים בענייני המדינה מבלי שיעמדו בחובת השקיפות המתבקשת ממעורבות זו. רצוי שיהיו בעלות השקפת עולם עצמאית שאנו נדע עליה, שתהיה להן התמחות מקצועית עצמאית, שיהיו להן יוזמות והצלחות משלהן, שתהיה להן פעילות נפרדת וסדר יום עצמאי מבן הזוג, ובעיקר שאיפות משל עצמן.
יש לא מעט נשים כאלה כיום (אנגלה מרקל, סגולן רואיל, כריסטינה קירשנר, הילארי קלינטון, מישל אובמה, שרי בלייר, מרטין אוברי ואפילו קרלה ברוני) וזאת מבלי להזכיר את דור המנהיגות שצמח בעולם השלישי. הדמויות שהכרנו פעם, הנחבאות אל הכלים, או אלה העסוקות בצדקה והמנהלות את המדינה דרך לחישות על האוזן של בני זוגן (ננסי רייגן, לאה רבין) פינו את מקומן לנשים שלא רק הפוליטיקאים הגברים זקוקים להם כדי לנצח אלא אנחנו, גברים ונשים גם יחד, רוצים שישמשו לנו מודל ראוי.
מאמרים קשורים
