היוזמה של אנשי העסקים אראל מרגלית ומשה גאון, כפי שנחשפה בסוף השבוע בערוץ 2, להשתלט על השלד הבורסאי ששמו מפלגת העבודה ולהפעיל אותה כסטארט אפ פוליטי, תואמת את המגמות המעודכנות כיום במחקר המנהיגות.
במידה רבה נתפשות המפלגות כיום כגופים מסחריים ואלה כמו אלה חולקים את הצורך בהשפעה על מספר רב של אנשים. האמצעי הוא המדיה, השוק הפוליטי הוא המגרש העסקי והמצביע הוא הלקוח. הגישה היא מוכוונת צרכן והמפלגה היא מוצר לכל דבר. כתוצאה מכך, המפלגות של היום שמות הרבה יותר דגש על התדמית ועל נושאי קמפיין ספציפיים מאשר על עמדות אידיאולוגיות מסורתיות. הנטייה היא יותר ויותר לעצב מוצר התואם את צרכי המצביעים.
אם בעבר הניתוח של השוק הפוליטי נעשה באמצעות אידיאולוגיה, המקורות ההיסטוריים הרעיוניים, או הפלטפורמה הפוליטית – הרי שכיום ניתוח השוק הפוליטי נעשה ברמה אסטרטגית של שיווק. בהתאמה למגמות אלה, כניסת גאון, מרגלית והאחרים למהלך ההחייאה של מפלגת העבודה היא מבורכת. על אף שפוליטיקה נקשרת עם רעיונות ומערכת בחירות היא מנגנון שבו רעיון של אחד גובר על רעיונות אחרים – הרי שההקשר הפוליטי כיום וכוח המשיכה הפוליטי הם בעיקר פרסונליים ונדיר יותר ויותר למצוא עימותים רעיוניים במרכזו של השיווק הפוליטי.
מעניין יהיה לעקוב אחר הצלחתו של המיזם העסקי-מפלגתי החדש בזירה הפוליטית הישראלית המתהווה מחדש.
בשבוע שעבר התראיינתי על פרישת אהוד ברק ממפלגת העבודה בתוכנית “מהיום למחר” ו”יומן” – וניסיתי להעריך את הסיכויים של מפלגת העבודה למשוך מצביעים חדשים.