טור באתר “עיתונות”: הזיגזג הכי פחות אלגנטי של ביבי?
השבוע התארחתי בתכנית “פוליטיקה” של הערוץ ה- 1 במסגרת דיון על מקומן של דעות אנטי-ציוניות במוסדות האקדמיה. הטריגר לדיון: פתיחת שנת הלימודים האקדמית היום והודעתם של שר החינוך גדעון סער והמשנה לראש הממשלה בוגי יעלון, אשר יצאו בפומבי נגד מרצים המשמיעים דעות מסוג זה ואף הבהירו כי יידרשו לפעול נגדם.
בפאנל השתתף ארז תדמור, יו”ר ארגון “אם תרצו”, שתקף את אותם מרצים וטען שהוא מכיר סטודנטים שמרגישים לא נוח להתמודד עם השקפת העולם הפוסט ציונית שלהם ושסטודנטים אלה חוששים לפנות למוסדות האקדמיה. אלה מצידם, לטענתו, לא עושים כלום בנושא.
האם מרצה באקדמיה משפיע על עמדות הסטודנטים בכיתה?
בדיון אמרתי כי מרצה הוא סוכן סוציאליזציה. הוא יכול להשפיע על השקפות אך עם זאת מרצה אינו יכול להמיר דעות, הוא יכול להאיר דברים ולחדד סוגיות.
למול הטענה כי המרצים המלמדים תיאוריות פוסט ציוניות מייצגים רק 2 אחוזים מעמדות הציבור השבתי כי אין זה תפקידה של האקדמיה לייצג את מרקם הדעות בציבור. במצב שבו התקשורת הישראלית היא מוסד מאוד קונסנסואלי האקדמיה נשארה המעוז האחרון שבו ניתן להציג עמדות ופרשנויות ביקורתיות – לכן זו לא רק זכותה אלא חובתה של האקדמיה להציג את עמדות המיעוט השונות מעמדת הקונצנזוס.
מצד שני, אני חושבת שיש משהו חיובי בדרישה לביקורת של “אם תרצו”. אנחנו תמיד בתקשורת אומרים כי “אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר” – ולכן, אם יש תרומה למהלכים של “אם תרצו” זה בעצם העניין שהאקדמיה הישראלית נוכחת לדעת כי אינה חסינה לביקורת, בדיוק כמו מוסדות אחרים בחברה הישראלית. מצב של אי פתיחות לביקורת יוצר סיאוב וסגירות. הפעילות של “אם תרצו” קצת מאווררת את מה שמתרחש באקדמיה.
עוד השתתפו בדיון ד”ר הני זוביידה, מרצה במרכז הבינתחומי, רן לבנה, יו”ר אג’ הסטודנטים של אונ’ ת”א, פרופ’ אילן גור זאב מאונ’ חיפה ופרופ’ רחל אליאור מהאונ’ העברית.
מאמרים קשורים
אורית,
מה שמרגיז בתלונה של “אם תרצו” לגבי האקדמיה היא שהם לא טוענים אותה משיקולים עניניים אלא משיקולים פוליטיים. לו היו מכירים לעומקו את תחום הציונות והפוסט ציונות, היו יודעים כי גם חוקרים הנחשבים לפוסט ציונים (כמו בני מוריס) הם למעשה ציונים גמורים שמפרשים את ההיסטוריה של הפלסטינים והישראלים בדרכם (מכאן הביטוי his story, שכן היסטוריה היא תחום ממדעי הרוח ולא מדעים מדוייקים). מה גם, שנכתבו בנושא הררים של מאמרים ותגובות, וניתן לחילוקי הדעות מקום נרחב בכנסים ובאקדמיה. תלונתם הפוליטית, כאילו צריך להשמיע דעות באקדמיה כמשקלן בציבור היא לא פחות מחוסר הבנה בסיסי של מהות, תפקיד וחשיבות האקדמיה לחיי הרוח והחברה. זהו מקארתיזם מהסוג הבסיסי והלא מתוחכם. לצערי, דווקא עמדתך לא ביטאה את הבעייתיות בעמדתם ולא הציגה את הפן האבסורדי של פוליטיקאים בהתהוות הטוענים נגד פוליטיזציה. דווקא היום חשוב לקום ולומר לשכאלה: לא תפחידו אותנו, נחקור את מה שחשוב, נדרוש את האמת, נחתור לחדשנות ולקידום הידע האנושי, את הפוליטיקה תשאירו בחוץ.