חסינות ממחאת השכול: ראיון עם פרופ’ יגיל לוי באתר אגודת העיתונאים
לחצו לצפייה במגזין הנוער “23 דקות” בו התראיינתי אודות פרשת גלנט
לא רק גיבורי הפרשה עצמם, אלא גם אמצעי התקשורת עמדו אתמול במוקד הדיון על ביטול מינויו של יואב גלנט לרמטכ”ל. תופעה זו של סיקור התקשורת את עצמה מכונה בשפה המקצועית “סיקור על” (metacoverage). שלוש פרשנויות תקשורתיות נשמעו ביממה האחרונה והן יכולות לשמש מקרה בוחן לתופעה. פרשנות אחת גרסה שאלמלא השנאה של אמצעי התקשורת לאהוד ברק – גלנט לא היה נחבל ציבורית בצורה כה קשה. על פי הפרשנות הזאת גלנט הוא בעצם גיבור טרגי – קורבן של האנטגוניזם כלפי ברק. אין דרך אמפירית להתמודד עם הטענה הספרותית הזו, אבל ללא ספק ניתן לומר כי בשיח האריזה והתדמיות המאפיין את התקשורת של היום, הציבור עשה מבחינתו את מה שהתבקש ממנו: את החיבור שבין הנדל”ן המנקר עיניים והשנוא של ברק, לבין הנדל”ן הכוחני והשתלטני של גלנט. כמה קריקטורות מצוינות בשבוע החולף סיכמו באופן יעיל את גבולות הקו האווירי (מעמיקם לאקירוב) של דיון זה.
פרשנות אחרת נורתה בעוצמה מפתיעה מפיו של יעקב טירקל, שופט בית המשפט העליון לשעבר, איש בעל מזג רגוע בדרך כלל. טירקל תיאר את התקשורת כמי שהגיעה ל”תהומות של שפל” בטיפולה בפרשת גלנט. לא היה ברור אם דמיו של השופט בדימוס רתחו בו בגלל האלוף שהודח, או שמא הגן על כבודו האבוד לאחר שהתקשורת טענה ובצדק כי הוועדה שהוא עומד בראשה ושהכשירה את מינויו של גלנט לא עשתה את עבודתה כראוי. טירקל מייצג את גישת העיתונות הישנה הקלאסית (כפי שנשמעה בימים האחרונים מעיתונאים כמו יעקב אחימאיר ואיתן הבר) ולפיה על התקשורת להציב גבולות בכל הקשור לחדירה הפולשנית, הבלתי נסבלת לצנעת הפרט.
לטענה הזו אין מקום כיום. סביבת העבודה התקשורתית השתנתה לחלוטין ומי שרוצה לפעול בזירה הציבורית צריך לבצע את ההתאמות הנדרשות למציאות החדשה. טכנולוגיות התקשורת מצד אחד, אופיה התחרותי, המסחרי והרייטינגי של התקשורת מצד שני והדרישה לשקיפות מוחלטת מצד הנבחרים משרתי הציבור מצד שלישי, מפקיעים לחלוטין את הפרטיות. יש מי שמרוויחים מן המציאות הזו, ישנם כאלה שמתרסקים ממנה.
על פי הפרשנות השלישית אם יואב גלנט רק היה מקדים ונותן את הראיון שנתן שלשום לגדי סוקניק היתה דעת הקהל מתהפכת לטובתו. אלה שמאמינים בזה נתלים בתיאוריה נאיבית ומיושנת המכונה “תיאוריית המזרק” ולפיה מה שמופיע באמצעי התקשורת קובע את דעת הקהל. לא כאן המקום להרחיב על התיאוריה, אבל סיפור קטן שהתפרסם בשולי ההדחה של גלנט יכול לשמש לכך מטאפורה. מי שיעץ לגלנט ללכת לטלוויזיה היה אהוד ברק. כדי להבין מאיפה מגיעה עצה כזו צריך לחזור אל החומרים שעיצבו את מערכת הבחירות הראשונה והשנייה של ברק. מאנשי הקמפיין של טוני בלייר שנשכרו ב-99 ברק למד שהשליטה בעשיית החדשות, ביצירת תדמיות ובשיטות להטות את סדר היום של העיתונות באמצעות ספינים – כל אלה הם משאב חיוני לאנשי ציבור ולפוליטיקאים. מאז הגישה התעדכנה אך עד היום ברק דבק בהשקפה ולפיה אלה שמצליחים לעצב את תוכנן של החדשות הפוליטיות, הם שמצליחים גם להשפיע על חשיבת האזרחים בנוגע לפוליטיקה.
באותה רוח, ברק האמין שאם יסביר בראיון אצל אילנה דיין ב-2009 שהוא לא סחבק אלא מנהיג יתרחש שינוי בעמדת הציבור כלפיו. הוא בחר לחשוב שהשתתפות במערכון בארץ נהדרת תצמצם את הביקורת על מגוריו המקוממים במגדלי אקירוב. תפיסה זו שייכת לעידן של תקשורת אנכית. מי שנאחז בה מאמין שאם רק יצליח להשפיע על מה שיהיה כתוב מחר במאמר המערכת או בעמוד הדעות של עיתון נפוץ או נחשב, יחולל שינוי במציאות. זה לא עבד לברק וזה לא עבד גם לגלנט. העובדות ניצחו את האריזה והספין.
מאמרים קשורים
