חסינות ממחאת השכול: ראיון עם פרופ’ יגיל לוי באתר אגודת העיתונאים
כולנו מכירים את תרבות הפרומואים שהשתלטה לנו על הטלוויזיה. אתמול קיבלנו הוכחה לכך עם גדי סוקניק, שהגיע לאולפן לונדון וקירשנבאום, זחוח ומרוצה מעצמו באופן שהותיר את הצופה בתחושה לא נוחה, בהתחשב בנושא שהוא בא לקדם.
במסגרת המשדר עשה סוקניק פרומו לסרטו “רצח רבין – ימינה”, שהוקרן אמש בערוץ 10. במקום לדבר על הסרט עצמו, איזכר במפגן נרקסיסטי, דוחה ומנותק מהנושא, את הרגע ההיסטורי האישי שלו, שבו הוא מתארח בערוץ המתחרה. כמובן שירון לונדון, זן אחר ואיכותי של איש תקשורת (הולך ונכחד לצערנו), הגיב על זה במהירות ובציניות, אבל סוקניק לא הפנים את הרמז והתעקש להמשיך להתעסק בעצמו.
לעצם העניין, הסרט שלו היה גרוע – מוצר נחות מבית מדרשה של התקשורת המסחרית: צהוב, סנסציוני ונטול כל ערך ממשי לצופה. לעומת זאת, המשדר המתחרה בערוץ הראשון שערך והגיש איתי לנדסברג, ואשר התחקה אחר השאלות הפתוחות שנותרו מהרצח, היה מאוד מעניין.
המסקנה היא ברורה: למרות רצח האופי שעושה רובה ככולה של העיתונות לערוץ הראשון מזה שלושה עשורים, אל תזנחו את הערוץ הציבורי לטובת הזבל של הערוץ המסחרי.
מאמרים קשורים
